1
ואיש ישראל נשבע במצפה לאמר איש ממנו לא־יתן בתו לבנימן לאשה׃
2
ויבא העם בית־אל וישבו שם עד־הערב לפני האלהים וישאו קולם ויבכו בכי גדול׃
3
ויאמרו למה יהוה אלהי ישראל היתה זאת בישראל להפקד היום מישראל שבט אחד׃
4
ויהי ממחרת וישכימו העם ויבנו־שם מזבח ויעלו עלות ושלמים׃ ף
5
ויאמרו בני ישראל מי אשר לא־עלה בקהל מכל־שבטי ישראל אל־יהוה כי השבועה הגדולה היתה לאשר לא־עלה אל־יהוה המצפה לאמר מות יומת׃
6
וינחמו בני ישראל אל־בנימן אחיו ויאמרו נגדע היום שבט אחד מישראל׃
7
מה־נעשה להם לנותרים לנשים ואנחנו נשבענו ביהוה לבלתי תת־להם מבנותינו לנשים׃
8
ויאמרו מי אחד משבטי ישראל אשר לא־עלה אל־יהוה המצפה והנה לא בא־איש אל־המחנה מיביש גלעד אל־הקהל׃
9
ויתפקד העם והנה אין־שם איש מיושבי יבש גלעד׃
10
וישלחו־שם העדה שנים־עשר אלף איש מבני החיל ויצוו אותם לאמר לכו והכיתם את־יושבי יבש גלעד לפי־חרב והנשים והטף׃
11
וזה הדבר אשר תעשו כל־זכר וכל־אשה ידעת משכב־זכר תחרימו׃
12
וימצאו מיושבי יביש גלעד ארבע מאות נערה בתולה אשר לא־ידעה איש למשכב זכר ויביאו אותם אל־המחנה שלה אשר בארץ כנען׃ ס
13
וישלחו כל־העדה וידברו אל־בני בנימן אשר בסלע רמון ויקראו להם שלום׃
14
וישב בנימן בעת ההיא ויתנו להם הנשים אשר חיו מנשי יבש גלעד ולא־מצאו להם כן׃
15
והעם נחם לבנימן כי־עשה יהוה פרץ בשבטי ישראל׃
16
ויאמרו זקני העדה מה־נעשה לנותרים לנשים כי־נשמדה מבנימן אשה׃
17
ויאמרו ירשת פליטה לבנימן ולא־ימחה שבט מישראל׃
18
ואנחנו לא נוכל לתת־להם נשים מבנותינו כי־נשבעו בני־ישראל לאמר ארור נתן אשה לבנימן׃ ס
19
ויאמרו הנה חג־יהוה בשלו מימים ימימה אשר מצפונה לבית־אל מזרחה השמש למסלה העלה מבית־אל שכמה ומנגב ללבונה׃
20
[כ= ויצו] [ק= ויצוו] את־בני בנימן לאמר לכו וארבתם בכרמים׃
21
וראיתם והנה אם־יצאו בנות־שילו לחול במחלות ויצאתם מן־הכרמים וחטפתם לכם איש אשתו מבנות שילו והלכתם ארץ בנימן׃
22
והיה כי־יבאו אבותם או אחיהם [כ= לרוב] [ק= לריב] אלינו ואמרנו אליהם חנונו אותם כי לא לקחנו איש אשתו במלחמה כי לא אתם נתתם להם כעת תאשמו׃ ס
23
ויעשו־כן בני בנימן וישאו נשים למספרם מן־המחללות אשר גזלו וילכו וישובו אל־נחלתם ויבנו את־הערים וישבו בהם׃
24
ויתהלכו משם בני־ישראל בעת ההיא איש לשבטו ולמשפחתו ויצאו משם איש לנחלתו׃
